יהודה לוי נמצא בשלב חדש בחייו, אחרי שהפך השנה לאבא לראשונה לצד דנה פרידר. דווקא עכשיו, בגיל 47 ואחרי שנים ארוכות באור הזרקורים, הוא בחר לפתוח סיפור אישי שכמעט לא דיבר עליו: חרם שעבר בילדותו בדרום אפריקה וההשפעה שלו עליו עד היום.
לוי פתח את החשיפה במילים: "אני עדיין סוחב איתי חרם שעברתי כילד. לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה". משם חזר לשנות הילדות, לתחושת הזרות ולרגע שבו הרגיש שסוף סוף הצליח למצוא לעצמו מקום בתוך הכיתה.
הרגע שבו הכל התנתק
אלא שהתחושה הזו התפרקה במסיבת יום הולדת. יהודה שיתף: "גדלתי חלק מהילדות שלי בדרום אפריקה. הייתי ילד שהרגיש קצת זר בעולם. אף פעם לא מלך הכיתה. תמיד קצת מהצד מסתכל, לומד, מנסה להבין איך משתלבים. בכיתה ו' סוף-סוף היתה לי חברה. הרגשתי שמצאתי מקום".
"ואז, במסיבת יום הולדת, ילדים מהכיתה עמדו מולי ואמרו לי שהם לא רוצים להיות חברים שלי יותר. אני זוכר אותם. אני זוכר את המקום. אבל בעיקר אני זוכר את הגוף שלי כאילו משהו בי התנתק"
לדבריו, החרם לא הסתיים שם. הוא סיפר: "אחר כך החרם המשיך. צחקו עליי, התרחקו ממני, ואני שמרתי על פאסון. כאילו לא אכפת לי. אבל היה אכפת לי. הכול נכנס פנימה".
החוויה הזו הובילה אותו, לדבריו, להתבונן באנשים כל הזמן וללמוד איך להתאים את עצמו לסביבה. לוי כתב: "כשלא היו לי חברים, התחלתי לראות המון סרטים. נשאבתי לעולמות אחרים, לדמויות אחרות. למדתי להיות זיקית. לקרוא חדר, להרגיש אנשים, להבין מה רוצים ממני ולהשתנות בהתאם. שנים אחר כך הפכתי את זה למקצוע. נהייתי שחקן".
הפחד להיפגע לפני שיעזבו
גם אחרי שהצליח לבנות מחדש קשרים חברתיים, אירוע נוסף טלטל אותו. יהודה סיפר שאמו קראה לו הביתה, ושם גילה שחצי מהבית כבר ארוז. בעקבות משבר כלכלי המשפחה נאלצה לעזוב את דרום אפריקה במהירות, והוא לא הורשה אפילו להיפרד מחבריו פנים אל פנים.
על העזיבה הוא כתב: "בגלל משבר כלכלי קשה במשפחה היינו חייבים לעזוב את דרום אפריקה במהירות. אסור היה לי אפילו לספר לחברים שאני עוזב. נכנסתי לבית של כל אחד משני החברים הכי טובים שלי, השארתי לו מכתב פרידה בחדר ועזבתי את המדינה בלי להגיד להם שלום".
רק שנים אחר כך, לדבריו, הבין עד כמה שתי החוויות האלה עיצבו את הדרך שבה התנהל בקשרים קרובים: "לקח לי המון שנים להבין מה הדברים האלה אולי עשו לי. כל כך רציתי שיאהבו אותי, אבל גם כשאנשים באמת רצו להתקרב אליי לא תמיד נתתי להם. אולי כי אם אני לא אתן לך להתקרב מספיק, גם לא תוכל לפגוע בי מספיק".
הוא המשיך: "היום אני מבין שאולי זה אותו מנגנון הגנה ישן. דווקא כשמישהו נהיה קרוב וחשוב, משהו בי נבהל. כי כשמישהו חשוב לך, יש לו גם את הכוח לפגוע בך. ולפעמים היה לי קל יותר להתרחק ראשון מאשר להסתכן בזה שיעזבו אותי. ככה איבדתי לאורך השנים אנשים נפלאים. גם את הכאב הזה אני סוחב איתי".
ההתנצלות והאבהות ששינו את המבט
לוי לא הציג את עצמו רק כמי שנפגע. הוא הודה שגם הוא פגע באחרים לאורך השנים: "ואני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כאילו תמיד הייתי בצד הנכון. גם אני פגעתי באנשים. גם אני צחקתי לפעמים על אנשים שלא הגיע להם. גם אני השתמשתי בהומור במקום ברגישות. אם מישהו שקורא את זה היה פעם בצד השני של צחוק שלי ונפגע, אני באמת מצטער. לפעמים ילד פצוע לומד לפצוע לפני שיפצעו אותו".
בהמשך פנה גם למי שהיה קרוב אליו והוא עצמו התרחק ממנו: "אז אם אתם קוראים את זה והייתם פעם קרובים אליי ופתאום לא הבנתם לאן נעלמתי אני רוצה לבקש מכם סליחה. לא תמיד התרחקתי כי לא רציתי אתכם. לפעמים התרחקתי דווקא כי הייתם חשובים לי יותר ממה שידעתי להכיל. אולי כבר שכחתם. אני לא".
לדבריו, אחת הסיבות שבחר לפתוח את הסיפור דווקא עכשיו היא הרצון להפוך את הכאב למשהו שיוכל לעזור לאחרים: "אולי חלק מהסיבה שאני מספר את כל זה עכשיו היא התקווה שהסיפור הזה יצליח לאחות משהו. אצל ילד שעובר חרם עכשיו. אצל אדם מבוגר שעדיין סוחב אחד בתוכו. אצל אנשים שפגעתי בהם. ואולי גם אצלי. אני רוצה לפתוח את השנה החדשה קצת אחרת: פחות לברוח, פחות להסתתר מאחורי הזיקית, יותר לתת לאנשים הטובים להישאר".
האבהות, כך עולה מדבריו, הפכה את הזיכרון לטעון עוד יותר. לוי כתב: "אבל מאז שנאיה נולדה, אני מסתכל לפעמים על החיוך שלה וחושב על היום שבו היא תצא לעולם באמת. המחשבה שמישהו יכול לגרום לחיוך הזה להיעלם, לגרום לה לחשוב שהיא פחות יפה, פחות מעניינת, פחות ראויה או פשוט לא שייכת, מחרידה אותי. אולי כי אני מכיר את המקום הזה".
המסר שלו לילדים ולהורים
לקראת הסיום פנה יהודה ישירות לילדים שנמצאים היום בתוך חרם: "הכוח שיש לכם עכשיו הוא זמני. הכיתה הזאת תיגמר. בית הספר ייגמר. החבורה תתפזר. אין לכם מושג מי הילד שעומד מולכם או זה שאתם קוראים לו מוזר, שקט, רגיש או לא מקובל. אבל גם אם הוא לעולם לא יהיה מפורסם, עשיר או 'מצליח' הוא בן אדם".
ולהורים הוא כתב: "כשאני מסתכל על נאיה, אני יודע שלא אוכל להגן עליה מכל פגיעה. אבל אני רוצה שהיא תדע שהיא לא צריכה להשתנות כדי להיות ראויה לאהבה ואם תהיה בצד החזק, שתפתח את המעגל. אל תשאלו את הילד שלכם רק: 'עושים עליך חרם?' שאלו גם: 'יש אצלכם ילד שעושים עליו חרם? ומה אתה עושה כשזה קורה?'".
את החשיפה סיכם במשפט שנשאר איתו כמעט ארבעה עשורים: "החרם נגמר לפני כמעט 40 שנה. הילד שעבר אותו עדיין חי בתוכי".
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו ונתקן
